מכתב לגוגן

שלום לך גוגן,

את המכתב הזה כבר רציתי לכתוב הרבה זמן. רציתי לכתוב לך שבעיני, אמנות היא לא חזות הכל. יש חשיבות גם לדרך ארץ.

ודרכך?

תחילה, החלטת להקדיש את כל זמנך לציור. אין החלטה יותר ראויה מזו. אבל היית נשוי, אב לחמישה. פשוט נטשת כל מחויבות לטובת החלום.

ברגישות ציירת את בנך קולביס. נרדם על השולחן. סביבו ציפורי חלומו הלבנות. אבל מי יפרנס? ומי יחנך? ומי יישא בנטל?

פונט-און

הרגשת חנוק, העיר הייתה צפופה. כמו כל חבורת האמנים בני זמנך, רצית לברוח מתרבות המערב המדויקת ומדייקת, האקדמית והברורה. עזבת לפונט-און שבמחוז בראטן. כפר נידח ומסורתי. הקמת שם מושבת ציירים. אסכולה של ממש. הקפת את עצמך בחבורת ציירים צעירים שרק ציפתה למוצא פיך. ציירתם ביחד את יושבי המקום שחיו בפשטות חפה מכל גינוני המערב.

צבעת את הסלעים בסגול עמוק כנגד הירוק ואודם העצים הלוהט. תלמידך העריצו אותך. צבעיך הנועזים שלא בהכרח היו קשורים למציאות העצימו את סגידתם.

הקומונה

כשלואן גוך היה חזון, מכמיר לב, להקים בארל קומונה של ציירים- התייצבת. הוא הזמין כל כך הרבה ציירים לחלוק איתם את המעט. איש לא נענה לקריאתו, רק אתה ואיך לא? מגורים בחינם זה הכי טוב. מה גם שהיית שקוע בחובות. ואן גוך כל כך התרגש לקראת בואך. נבוך מהכיסאות המהוהים שבביתו מיהר לקנות עבורך כיסא של כבוד. עליו הניח ספרים ונר. על כסאו הפשוט הניח מקטרת וטבק.

הוא קישט את כל הבית בהמון תמונות של חמניות. בהתלהבות אין קץ כתב לתיאו, אחיו: "אני מקווה לגור עם גוגן בסטודיו משלנו, אני רוצה לקשט את המקום בציורי קיר. שום דבר חוץ מחמניות גדולות… אני עובד על זה כל בוקר מהזריחה, מפני שהפרחים דוהים מהר כל-כך והעניין הוא לעשות הכל במכה אחת".

מהרגע שהגעת לא הפסקת להתעמת ולהתקוטט. נכון, לא איש פשוט היה ואן גוך, אבל בכל רגע נתון יכולת לעזוב. בערב חג המולד הוויכוח ביניכם התלהט. יש האומרים כי אתה הוא זה, הסייף המיומן, שחתכת לואך גוך את תנוך אוזנו. ברחת והשארת אותו מדמם, מותש נפשית עם הוכחה מוחצת לשיגעונו.

טהיטי

דעתך לא נחה. עזבת לטהיטי. רחוק רחוק. רצית לנער מעליך את הציביליזציה של המערב. נהגת כתושבי המקום: לקחת לך את טהורה בת ה- 13 לאישה.

אחרי כמה שנים נטשת גם אותה הרה, לטובת ירושה שמנה ובלתי צפויה בפאריס.  בזבזת את כל הכסף על סטודיו ראוותני, מסיבות ונערות. כל האמנים כרגיל הריעו לך, הקהל פחות.

ברחת שוב לגן העדן האבוד, לחייך החושניים בחיק הטבע. לקחת לך את פאהורה בת ה-14 שילדה לך בן ועוד נערה צעירה מאוד. זכית לתהילה תודות לתיאורי הנשים הצבעוניות. יפות היו הן בציוריך עד מאוד. כל כך שונה תיאורך ממציאות חייהן קשת היום.

לא יכולה להתעלם מצבעיך המרהיבים, מהחדשנות. מתחושותיך שאיש לא מבין את גדולתך ואתה כקדוש מעונה. מהתואר הבלתי מעורער שלך כמבשר המודרניזם. מהיופי, אבל גם לא ממבטך המתנשא ומאישיותך, איך לומר במילים עדינות- לא לטעמי.

מתנצלת אם הלבנתי את פניך בפני קוראיי,

זהבה