יד של נתינה

ידיים

הפילוסוף היהודי, ז'אק דרידה, כתב במסה שלו מ-1987 על היד האנושית. להשקפתו, היא שמבחינה את האדם מהקוף. הקשר בין היד האנושית לבין מהות יכולותיה מקנה לה את ייחודיותה: תכליתה אינה לתפוס, לאחוז, לקבוע בעלות; כי אם תכליתה נתינה. נתינה זו קשורה ביצירה, במחשבה ובשפה ויותר מכל – ביד הכותבת.

ידיים שנושאות תפילה

מופלא בעיני איך דרך זוג ידיים גרומות הפונות זו אל זו נשמעת תפילה. כיצד סקיצה לציור גדול ממדים של שליחי ישו הפכה למטונימיה. סמל לאמונה דתית עמוקה. אולי זו הכנות הציורית: הורידים הבולטים, הגידים, האצבעות שנוגעות – לא נוגעות וביניהן מרווח. הזרת הימנית המעוותת או ארכנותן המעט מוגזמת של האצבעות. כל כך הרבה כנות אנושית, שהכרחית בשעה של תחנונים או הודיה.

ידם של הנוכלים

הצייר המחונן, קאראווג'יו הפליא בעבודותיו לתאר סצנות תנכ"יות וסיפורי קדושים נוצרים. גיבוריו צוירו בדמות אנשים רגילים, מלאי פאתוס ומחוות ידיים סוערות. ידו של אברהם האוחז במאכלת ובבנו יצחק, ידיה של מאריה מגדלנה הזועקות את כאב צליבת אהוב ליבה, ישו. ידיו של דוד האוחז ברוב נחת בראשו הכרות של אויבו, גוליית ועוד. הגיבורים ומחוות ידיהם המבליחות באור דרמטי, סימן ההיכר של האמן. הדרמות הסוערות שביצירות לא פסחו על חייו שלו. קאראווג'יו היה שתיין כרוני, טיפוס חם מזג, שהסתופף בחברה מפוקפקת. ישב בכלא וגם הפך לפושע נמלט. מותו, בטרם עת בגיל 39, אניגמטי ויש הטוענים כי נרצח. בפוסט בחרתי להביא מיצירותיו המתארות את ידי הנוכלים שלא בדיוק נענות לקריאת הנתינה.

רמאי הקלפים

במשחקי הקלפים, זריזות הידיים וערמומיות המבט, הם שם המשחק. שלושה משתתפים במשחק ה"פרימרו", מאבות אבותיו של הפוקר. נער תמים לבוש באלגנטיות מאופקת שהתפתה לנסות את מזלו (המר כנראה, יש לומר). רב נוכלים הרוכן מעליו ושותפו הצעיר לתרמית. עינו המציצה של הרמאי "הבכיר" מוסתרת, גם מעיננו, הצופים. עינו הפקוחה מספרת את הסיפור כולו.

אנחנו שותפים לפשע: עדים ליד המסמנת ולקלף המרמה – 5 לב אדום הנמצא בחגורה בגב הנוכל הצעיר. אם נתבונן היטב נחשף לתוכנית השלמה. במבט ראשון מופיעות חמש ידיים: שתיים של הבחור המרומה. מרוכז כולו במשחק. שתיים של הנוכל הצעיר. ידו האחת מונחת מוארת על השולחן. השנייה בחשיכה. מאחורי גבו, מרמזת על תכניתו הזדונית. שפת גופו אומרת דריכות ושיתוף פעולה. יד חמישית, המסמנת את קלפי הפתי, היא ידו של רב הנוכלים. בבדיקה קפדנית מגיחה גם ידו השמאלית הבלתי צפויה. מבצבצת מתחת לגלימתו השחורה. מכוונת לעבר החרב של הרמאי הצעיר. חושפת את כוונותיו של רב הרמאים לכשיסתיים המשחק. הרגע שבו יהיה צורך לחלק את השלל.

מגדת העתידות

נוכלת נוספת היא מגדת העתידות הצוענייה. כובשת בקסמיה את הבחור האציל הצעיר. "קוראת" את קווי חייו.  מביטה בו בסקרנות ומחייכת בערמומיות. דעתו של האציל המגונדר מוסחת לגמרי בשעה שהיא מלטפת את כף ידו. עד כדי כך שהוא עיוור לתרמית. מפקיד את גורלו בידה בעוד שהיא מנסה, כנראה, לסלק את הטבעת שלו, כמצופה מצוענייה.

היד המשכילה

הנערה הצעירה שבתמונה שקועה בקריאה. מוארת באור רך. נתמכת על ידי כרית גדולה ונוחה. באלגנטיות מופגנת היא אוחזת בספר שבידה. לבושה אופנתי בגווני פסטל. קפלי בד המשי גולשים, עטורים בסלסולי חפתים ותחרה. כל דמותה המצודדת היא שיר הלל ל"מהפכת הקריאה", הכינוי שניתן במאה ה-18 לתקופת ההשכלה. תקופה בה כתבי עת היו נפוצים וספריות הרבו להשאיל ספרים. חוגי קריאה צצו בכל אירופה בהם לקחו חלק גם נשים. אם נתבונן היטב ברגע אינטימי זה נראה כי קריאת הנערה אינה מכוונת או מעמיקה. הזרת המעודנת והקמיצה שלידה מכופפות ברישול מה. ישיבתה הזקופה אינה תואמת את הנטייה להתרווח בשעת קריאה. זרועה המונחת בחן על מסעד הכיסא אינה תואמת אף היא לקריאה מכוונת. המעמיק בטקסט יזדקק, לרוב, לשתי ידיו לביצוע המשימה. זוהי מעין הדגמה מיופייפת שאופיינית לסגנון החצרוני בצרפת. סגנון חיים שעורר את זעמם של פשוטי העם ערב מהפכה אחרת שחרטה על דגלה: צדק, שוויון ואחווה.

היד הכותבת

שירין נשאט היא אמנית אירנית גולה. הוריה שלחו אותה ואת ארבעת אחיה לרכוש השכלה בארצות הברית ערב המהפכה האסלמית. מאז לא שבה עוד אל ארץ מולדתה. מנותקת ממשפחתה ומסביבה תומכת פילסה את דרכה בשדה האמנות בנחישות ובהתמדה. במלאכת הקליגרפיה, ששמורה רק לגברים, מציגה נשאט את מורכבות הקיום באירן בת זמנה. מנקודת מבטה: אישה שברירית ועוצמתית באותה הנשימה.  בעבודותיה נמהלים יחדיו רע וטוב, יופי ואימה, דיכוי וחושניות, ריאליזם ומיסטיקה רגשית צרופה. בעבודה: "נשים של אללה" ידה הכותבת על תצלומיה שלה היא כל כולה נתינה. בסדרה נראות נשים מכוסות רעלה. רבות מהן אוחזות תיקי יד של פליטים ועל ידיהן, פניהן, כפות רגליהן ואפילו על גלגל העין כתובים משפטים. ציטוטים משירה נשית פרסית מודרנית. השירה הכתובה היא מאבני היסוד של התרבות האירנית אותה אי אפשר לעקור מלב העקורים מאדמתה.

ידו של מידאס

מגע הזהב של מידאס, מלך פסינוס שבאסיה הקטנה הפך לו לקללה. עת שנגע בטעות בבתו והיא נקרשה והפכה לזהב. בתכשיט, שיצרה חנה מהטאב יש היפוך פוליטי כפול: אישה מעניקה את מגע הזהב ולא דיוניסוס אל היין והפריון. אותו היא מפקידה בידי אישה, שהייתה קורבנו במיתולוגיה היוונית העתיקה, ולא בידי מלך נערץ.

היד היוצרת

מאחורי הידיים באמנות מסתתרות ידי היוצרים. הבוראים יש מאין כמעשה הבריאה האלוהי. אנט נידל היא יוצרת רב תחומית. לדבריה, האמנות לימדה אותה לאהוב, את החיים ובעיקר את עצמה. הקווים בעבודותיה מוארים, זורמים ומתעגלים. כל הווייתם נינוחות. לשאלתי מהי משמעות ידיה היוצרות ענתה: "המוח פוקד על הידיים -עשו זאת – עשו זאת!!! אילו מצדן מקשיבות ומצייתות! עם זאת: המוח לא יוצר פֶּסֶל. היצירתיות חופשית וזורמת במרחביה שלה. אי אפשר לכפות עלי דבר כשאני עובדת עם מתנות הטבע: חימר, עץ או אבן. ידיי חוקרות. חושפות את ההזדמנות הסמויה שבחומר. כשהן עובדות אני מנטרלת את המוח והאגו. פשוט סומכת על הדיאלוג שבין היד לחומר ודברים קסומים קורים!  לדיאלוג הזה שותף נוסף: כלי האמן. הם הרחבה של הידיים והם מאוד שמחים על כך!"

ביצירות אמנות רבות מופיעה היד -הלא היא איבר היצירה האולטימטיבי. והיד שלי? רוצה רק לכתוב עוד ועוד.