שירת המעוף

בתוך ים ההודעות, השידורים והמבזקים תפסה את תשומת ליבי הודעה אחת כל כך שולית, אבל כל כך עצובה. קולות המלחמה הבריחו מעמק החולה את מאות אלפי העגורים שעושים את דרכם הארוכה מארצות הקור לאפריקה הרחוקה. העמק מיותם. הציפורים באות והולכות עם העונות. נודדות על פני אלפי ק"מ. זוכרות פרטים בדרך, נהרות, הרים ואוקיינוסים. חוצות יבשות ותמיד חוזרות לקן אותו בנו טרם צאתן למסע. והנה בכל רבדי הקיום – שונו סדרי עולם.

כנף ציפור בלי שמיים

מעוף הציפורים הקסים את האדם משחר היותו. משק הכנפיים כמו חיבר בין מקום מושבו שלו לשמיים, מושב השכינה ומלאכיה המכונפים גם. המצלמות שהלכו והשתכללו לא יכלו לו. רק עין מהססת ולב חפץ נוגעים בשירת המעוף. בחינה, בהבטחה לחופש או למדבריות זהובים או ליער טרופי רחוק.

בווירטואוזיות רבת רושם וכישלון נחרץ מצייר אלברכט דירר, גדול ציירי הרנסנאס הגרמני, כנף מיותמת על קלף. אם נדייק, זוהי שכבת הנוצות העליונה של כנף אחת. העבודה העמלנית מקעקעת את המעוף. הופכת אותו למעשה צורפות מוקפד מעורר השתאות. סמלו המסחרי, חתימת ראשי תיבות שמו, מתנוסס מתחת לכנף. בנעוריו נבחר דירר מבין שבעה עשר אחיו לשמש כשוליה לאביו הצורף. בבגרותו, הפך ל"איש אשכולות". צייר, אמן הדפס עץ, תחריט ורישום. שלח את ידו גם במתמטיקה, בגיאומטריה, במוזיקה ובכתיבה. העמיק במחקר בנושאי פרופורציות, פרספקטיבה, אנטומיה, ותכנון כלי תעופה. אבל אולי כדי לצייר את להטוטי מעוף הכחל נדרשת בעיקר צניעות.

בהתייחס לצניעות / ציפור וירח

אנפה מרחפת בין קני במבוק ומעליהם ירח. מעופה מחריד לרגע את שלוות הקנים. עין הציפור העגולה נדמית לירח שבאופן כזה או אחר מרחף גם הוא. נוצותיה נדמות לסבך (או להיפך). כך הופכים הם לישות אחת: אנפה, קנים וירח. פלטת הצבעים מעודנת וחתימת האמן נחבאת אל הקנים. מרמזת על מיקומו ועל היותו שותף מלא לרגע. חולק עם הציפור את המבט אל עבר כדור האור החיוור, אל עבר פלאי הבריאה שבטבע.

ועוד פלא אחד

על סף החשיכה, רגע לפני שהם צונחים אל אתר הלינה, נוהגים הזרזירים לצאת במחול סוער. טיבו עד עצם היום הזה לא נודע. גוף קטן ארוג בצפיפות של כתמים שחורים רוקד מתפרץ ושב ונסגר. באמצעות מצלמת כרונופוטוגרפיה, בטכניקה נושנה, מנסה האמן הספרדי צ'אבי בו לתעד את הכוריאוגרפיה המופלאה. כמו היה אוצר במוזיאון התר אחרי רישומים נסתרים ברקיע. לוכד עולם הנתון בתנועה.

אלף עגורי אוריגמי

יופיין, פגיעותן ויכולתן להגביה עוף, הפכו את הציפורים לאגדה. ביפן העגורים. ברוסיה הייתה זו ציפור האש, ברומניה אחותה התאומה – ציפור הזהב. הפניקס במצרים העתיקה או עוף החול בלשון חז"ל. הזמיר בממלכת סין ובמידה מסוימת גם החסידה. אגדה יפנית עתיקה נושאת הבטחה לנחמה. מי שיקפל אלף עגורי נייר יוכל להגשים משאלה כמוסה. לגיבורת הספר האוטוביוגרפי: "אלף עגורים", בת אל, נפש חופשיה – נפש של אמן. חוקי החברה הדתית המקיפה אותה מכבידים על הווייתה. הופכים לרעש אינסופי במוחה. כשאודי מביא לה מתנה מיפן, עגור אוריגמי, היא מתחילה לקפל את המשאלה שלה. ניירות שתלשה מספרי הקודש הופכים לעגורים תחת ידה. ואז היא יוצאת לגלות מבחירה. מצוידת ב"דפים וכמה צבעים, מכחולים וחוטים, עפרון עם חודים" היא מגשימה באומץ את משאלות ליבה. זו הסיבה גם שהיא גיבורה.

ציפור הזהב המזמרת

בחיפושיו אחר הביטוי האמנותי המזוכך נדד הפסל ברנקוזי מרומניה, ארץ מולדתו, למינכן. משם חדור מטרה צעד ברגל דרך בוואריה ושווייץ עד לנגרה שבצרפת ומשם נסע ברכבת עד פריז. בעיר האורות, קיווה להשלים את לימודי האמנות שלו. כמו הציפורים, גם ברנקוזי חזר הביתה. בסדרה ארוכה הוא מפסל את המאיאסטרה, ציפור הזהב המזמרת מן האגדות הרומניות. לציפור כוחות על: היא יכולה להשיב לאדם עיוור את ראייתו, להגשים חלומות ולסייע לאהוב להתאחד עם אהובתו. במשך ארבעה עשורים ברנקוזי מנסה לתמצת את המהות הציפורית של הציפור. מעוף בברונזה זהובה ומלוטשת כסמל להשתחררות הנפש מכבלי החומר והגוף.

ומה אני מבקשת מהמאיאסטרה ומאלף העגורים גם?

שעוד השנה ישמע בצפון קולם.

אני רוצה לסיים את הפוסט עם שירו של ניק קייב ליווה את כתיבתו: "To Be By Your Side"

ועוד פוסט על מעוף  בבלוג. לחצו כאן