פרחים לך – ארץ מולדת

לכבוד הטבע שנצבע בירוק קטפתי פרחים מצדי הדרכים. הפוסט הזה הוא אגרטל. אותו אני מגישה לך- מולדת. זו החפה מכל הרעשים. המתבשמת בציוצי ציפורים בשדה הפתוח.

נצבעו ביד אוהבת

כדי להיות ציירת בשנות העשרים בארץ ישראל, נדרשה מידה רבה של נחישות. לציונה תג'ר היו חיוך כובש, כובע אופנתי, כישרון, ונחישות בלתי מתפשרת. היא נטשה את לימודי ההוראה בלוינסקי ובחרה בציור כמקצוע. עזבה את בית הוריה המסורתיים באחוזת בית ויצאה ללמוד ב"בצלאל".  הצטרפה לחבורת הציירים המורדים (גברים כולם) במוסד האולטימטיבי והשמרני , לשיטתם, ללימודי אמנות. יחד איתם, עמדה על הזכות לצייר בצבעים טהורים את שמחת הארץ על נופיה, פרחיה והיושבים בה. כעבור זמן מה, יצאה ללמוד אמנות בפאריס. צעד מאוד נועז, בוודאי שלהשקפת הוריה. התנדבה לצבא הבריטי כשמלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה, וסכנה ריחפה על הישוב היהודי בארץ. שירתה במצרים. עם שחרורה, הציגה בתערוכה את הווי החיילות בצבא. רכשה כנסייה נטושה בצפת והקימה מושבת אמנים תוססת. הצהירה בקול גדול כי בלעדי האמנות חייה אינם חיים.

נאספו לאינוונטר

הרבה לפני הקמת המדינה נאספו פרחיה לאינוונטר רב רושם: "פלורה פלשתינה".  האנציקלופדיה המצוירת הכילה את כל צמחית הארץ. האיור הופקד בידיה הנאמנות של רות קופל. טכניקת צבעי המים, סט מכחולים דקיקים, עיניים חדות וסבלנות אין-קץ שימשו אותה לתאר כל ציץ ופרח. האמנית, נורית גור לביא קרני, ממשיכה לאסוף. משוטטת, נושמת את יופיו של הטבע. מציירת דיוקנאות של פרחי בר ומעניקה להם חיי נצח. לוקחת לעצמה חירות לקבץ אחדים כמו באלבומי פרחים יבשים של פעם. להשחיר עד מאוד את הרקע. לצייר גם את אילו שנבלו. לשתף אותנו בהתלבטויותיה אודות שמו של זה המצויר, או בניסיונותיה לדייק את הגוון. לנוע בין חומרים ובין הפיגורטיבי למופשט. לעקוב ובו בזמן לעקוף את חוקי הציור הבוטני. לציין את פרטי הזמן והמקום שממנו נקטפו הפרחים ולשאול שאלות אודות מקום, שייכות וזהות. לכאוב את אובדן עלומיה של ארצה השסועה, ויחד עם זאת להיאחז ביופי. לשמור על זיו הפרח, עדינות עלעליו – רוחו.

נגזרו לבית גידול

בֵּית גִּדּוּל, וּבְלוֹעֲזִית הַבִּיטָט (Habitat), מְקוֹם הַחַיּוֹת; כָּל גּוֹרְמֵי הַסְּבִיבָה, הַבִּיּוּטִיִּים וְהָאֶבְיוֹטִיִּים, בַּאֲתָר אֵקוֹלוֹגִי מְסֻיָּם, הַמְּשַׁמְּשִׁים מָקוֹר לְצָרְכֵי הַקִּיּוּם שֶׁל יְצוּר מְסֻיָּם.

בימי הסגרים, בתקופת הקורונה, תמר טסלר, אספה ספרים מספסלי רחוב, מדירות עזובות, מאנשים המבקשים להיפרד ולא להשליך. בעבודה עמלנית, כזו של פעם, בראה בתי גידול צפים.  גזרי ספרים ישנים שסיימו את תפקידם חזרו ויצרו עולם. בעידן הבינה המלאכותית, כשעולמות פנטסטיים מעוצבים בלחיצת כפתור, יש בעיני כל כך הרבה ערך ליד הגוזרת וללב הקשוב. הדימויים שנאספו חברו ליצירת אלטרנטיבה של שקט וחופש הדמיון. סוג של געגוע לחיים אחרים, לתום, לבלתי פתור – לחסד האם אין אילו צרכי קיומנו הבסיסיים ביותר?

נחרזו לשיר

הכנסתי לאגרטל גם  את פרח היקינתון. זה שהנץ בגינה ולוטף במבטה של הלבנה. או ליתר דיוק את סיפורן המופלא של יוצרות השיר: המשוררת לאה גולדברג והמלחינה רבקה גוילי. על קסם מפגשן כתבה שהם סמיט בספרה : "יקינתון- סיפור על חברות ושיר"  אותו איירה ברגישות רוני פחימה. סיפורן של שתי נשים זרות האחת לשנייה, המגיעות משני קטבים של החברה הישראלית בת זמנן.  רבקה שנולדה בווינה. ילדה טובה מבית טוב. שמחה וחברותית. לאה הערירית בת לבית קשה יום. משפחתה נמלטה מקובנה מחשש הפרעות. איבדה את הצעיר מבני המשפחה ואת שפיות דעתו של אביה. שתי יוצרות שנקלעות ערב ראש השנה ת"ש לחלוק חדר בבית ההארחה בשולי המושבה זיכרון יעקב. זרות זו לזו. חוששות מהשותפות הכפויה. פורקות את מזוודותיהן, מפנות גב האחת אל רעותה. מציצות בסקרנות חשאית זו אל זו. אט אט הן נפתחות. משוחחות אל תוך השעות הקטנות של הלילה. רוקמות ידידות אמיצה המולידה שיר אהבה לארצן החדשה.

רבים וטובים שרו את "פזמון לינקינתון". אני בחרתי להביא לכאן את ביצוע הא-קפלה של רות דולורס וייס.

ביקשתי להניח את שמות היוצרות על ציר הזמן. מתקופת המקרא: רות, לאה ורבקה, דרך המפעל הציוני: נורית, תמר וציונה  ועד לימינו אנו ולקריאה: רוני ארצי וחדשי ימיך כקדם.