מאיר פיצ'דחזה – איש עם כובע ומזוודה

בין יום השואה ליום העצמאות, רציתי לכתוב על איש אחד עם כובע ומזוודה. על מאיר פיצ'חדזה (1955-2010) שעלה לארץ מגרוזיה. ארץ קשת יום, כל כך שונה ומרוחקת. ילד שהבין, כבר בגיל צעיר שייעודו הוא אמנות. תובנה שהייתה למורת רוחו של אביו הקפדן. נער שחילק את זמנו בין חבורות רחוב לציור בהנחיית מורו הנערץ ראזו ראמישווילי, פסל גרוזיני ידוע. ממנו למד את רזי הציור הקלאסי לצד אחותו האהובה מקוואלה. מהגר בן עשרים שהגיע לארץ המיוחלת, שטופת האור, אך צייר תמיד את נופי נפשו. בצבעים כהים אפופי מסתורין. שתי גבעות, שמים עכורים, זמן דמדומים של שקיעה או זריחה. נוף נשגב מאיים ונאדר בו בזמן.  נעדר כל שביל או דרך.

הדמויות

בתוך הנוף כמו מודבקות שייכות לא שייכות הדמויות, ה-אחרות. אותן פגש בתצלומים משפחתיים ישנים, במסעו לארץ הולדתו ובתצלומי עיתונות של פליטים ועקורים. דמויות ביום חג במיטב מחלצותיהן. זרות לנוף המקיף אותן. מביטות נכוחה אל הצופה ומבקשות ממנו לעצור לרגע ולהתבונן בפנים.

הפילוסוף היהודי צרפתי לוינס כתב במשנתו רבות על המפגש פנים מול פנים. לוינס תבע התבוננות שונה בפני ה-אחר. לא זו הרואה את תווי פניו, צבע עיניו, שערו או קמטיו. התבוננות שכזו, לשיטתו, מחפיצה את האדם. היא מקדשת מדידה ושיפוטיות. ההתבוננות המוסרית היא זו שרואה מעבר. שרואה את נשמתו של ה-אחר. את כאביו, ייסוריו, שמחותיו. את עולמו הפנימי והמורכב שאינו מדיד. בציוריו מזמין מאיר פיצ'חדזה את הצופה למפגש שכזה.

האור

לא בכדי מאיר פיצ'חדזה בחר לגור ליד התחנה המרכזית בדרום תל אביב, מעוז המהגרים. הסתובב בלילות ברחובות הריקים והחשוכים. רחובות המסונוורים מאורן הבוהק והקר של החנויות הפתוחות 24/7. האור הזה, שלא באמת מצליח להאיר את החשיכה, מופיע גם בנופו המומצא של האמן. נוף ריק וחשוך שאור צהבהב -ירקרק מבליח בקו האופק הרחוק. את הנוף צייר על בדי קנבס מתוחים ועל דמעות/ טיפות שפיסל מעץ.  לדברי האמן: "אמנות היא עגלת הדמעות האנושית, דמעות קריסטל, שאלוהים נתן לבודדים. האמנים הם שליחים שמוטלת עליהם חובת התנדבות. עליהם להעביר את הדמעות ממקום למקום, כדי שישמרו על הקריסטליות שלהן. האמנות היא בכי מזויף, העוזר לנו לסחוב את הבכי האמתי… דמעות שמחה ודמעות עצב נראות אותו דבר, ושתיהן מלוחות"

המזוודות

כשיתעייף יניח הנווד את המזוודות. הן תערמנה מיותמות בנוף. מצהירות את אקט ההגירה הנצחית. "הדימויים אצלי תמיד מנותקים מהסביבה, תמיד מודבקים. אין להם בית. האמת היא, שבכל הקריירה שלי אין אף ציור של בית, או ציור בתוך בית. לכן, גם הנוף בציורים שלי הוא כמו תפאורת רקע של תצלומים ישנים. הרקע נשאר תמיד אותו רקע, ורק הדימוי שבתוכו משתנה…" על המזוודות מונח ספר פתוח. דפיו הריקים, כמו בכל הציורים של האמן.

הגירה אמנותית

מאיר פיצ'חדזה מהגר גם בתוך סגנון עבודתו שלו. הוא אינו מחויב לסגנון מסוים. בהתייחס לכינויו "זיקית" בידי חוקרי אמנות הצהיר: "הזיקית הינה מטאפורה טובה, כיוון שלא ברור האם החלפת הצבעים או הזהות נעשית מהכרח פיזי, רוחני או שניהם. ואולי הזיקית אינה מאמינה בצבע מוחלט, אבל מאמינה בהחלפת צבעים"

לעיתים עבודה אחת היא תצרף של סגנונות השזורים אחד בשני לכדי שלם: כיסאות ריקים בתוך נוף רומנטי מוקפים במסגרת מצוירת גיאומטרית. מעליהם רישומי כפות-ידיים של שפת הסימנים. המהגר הוא כאילם. נדרש לשוחח בשפה שצליליה מנוכרים לאוזניו. השפה הכבידה מאוד על מאיר פיצ'חדזה: הוא גמגם שנים רבות ומשעלה לארץ התקשה להתערות בשפה העברית.

נפש של ילד

מאיר פיצ'חדזה העתיק והגדיל ציורי ילדים. באמצעותם הוא מנסה לשוב ולהתפשר עם ילדותו. אולי הציורים הם בבחינת אלטרנטיבה לאושר ילדות שלא ידע בחייו. לציורים מתגנב דימוי הבית והם נוגעים בפשטותם העשירה.

הספר "מכתבי ילדים לאלוהים", שבה את ליבו של פיצ'חדזה. הוא הקרין את שאלות הילדים על קנבס והעתיקן במדויק. המילים מרחפות כמו ענן על קדרות הנוף. תמימות הילדים נוקבת. רק במכתב של הילד הסיני שינה מילה אחת והמיר לשאלה של ילד גרוזיני: "אלוהים היקר, אני הגרוזיני היחיד בכיתה שלי. הילדים אומרים שאתה אמריקאי. אז אתה יכול להיות גם גרוזיני נכון?"

אני מציעה לכם לצפות בסרטון שצולם לקראת התערוכה: "שפה זרה" אותה עצרה נטע גל-עצמון. בסרטון מספר מאיר פיצ'חדזה בצניעות ובנועם על אמנותו.