מיכאל גרוס – קו האופק

זמן להרהר , זמן לעצמי |

האמן מיכאל גרוס מנסה בעבודותיו לזכך ולעדן את חווית התבוננות שלו בנוף. לתמצת אותה למהות: "באמנותי אין חיץ בין פיגורטיבי ולא פיגורטיבי, אני מצייר מהות…אני מחפש נוכחות של כוח, של אווירה. לפעמים המהות היא המפגש בין כוחות, למשל ביו אדמה לשמים- שני כוחות המשפיעים זה על זה, המהות כבדה מול המהות השקופה, והרעד הלירי במפגש ביניהם"

מיכאל גרוס, הבית והדקל במגדל, 1956, שמן על בד

בשובי מהעבודה, בכל יום מחדש, אני נצבת לנוכח קו האופק. לא במשמעותו הרומנטית כדימוי המייצג את השאיפה לנשגב ולאין סוף. אלא באופן פיזי – הקו שמפריד בין כחול לכחול ואם בחרתי בדרך השנייה, בין ירוק לכחול. אין לי הסברים מלומדים לתופעה אבל אני יודעת שהקו הזה משורטט לי בתוך הלב ומותח אותו מקצה לקצה. ואז אני יכולה לנשום.

מיכאל גרוס, דיוקן עצמי, 1973

נדמה לי שזו הסיבה שאני כל כך אוהבת את הציורים של מיכאל גרוס, אתו אני חולקת אותו קו אופק טוב.

שנות ילדותו

הצייר והפסל, מיכאל גרוס, נולד בטבריה ובגיל שנה עברה משפחתו להקים משק על חוף הכנרת למרגלות המושבה מגדל. ימי נערותו היו ימים של צבעים ושל אור שמילאו מאז את כל ישותו: "האינטימיות של הכינרת. האקליפטוסים הנוגעים במים. בדידות. תפילה של ממש. ומן העבר האחר – צוק של הר גבוה פורץ לשמים. אדמה צרובת שמש, מרחב צלול, שמים בהירים רועדים באושר. רחש של ברחשים ועושר של כוחות".

מיכאל גרוס, הדי נוף, 1970, שמן על בד

בהיותו בן שש עשרה הפך אותו גן עדן לגן אבוד. במאורעות תרצ"ו הבית נשרף, העדר נשדד והפרדס נעקר. חמש עשרה שנות עמל ירדו לטמיון. המשפחה מצאה מקלט בבית שכור בטבריה. אביו, שהיה חלוץ רומנטיקן, חזר ברגל בכל יום לנחלה כדי לנסות ולשקם את מפעל חייו. ניסיונותיו עלו לו בחייו. באחת הפעמים הוא הותקף ונפצע אנושות. בבית החולים מת מפצעיו. מיכאל ואימו, שהתקשתה לעמוד בטרגדיה, עברו לירושלים. חופי הכנרת נשארו מאחור.

אל ימי ילדותו בהם שכב, בחום הקיץ בנוף פתוח וריק מוכה שמש, פאסיבי וחולם ביקש האמן לחזור. לאותם רגעים של "טשטוש הגבולות שבין מציאות לחלום, בין ה-אני לטבע עד כדי התמזגות עם הסביבה".

מיכאל גרוס, נוף, 1961, שמן על בד

"ציור הוא תפילה לרוח האדם"

בעבודותיו מנסה גרוס לזכך ולעדן את חווית התבוננות שלו בנוף. לתמצת אותה למהות: "באמנותי אין חיץ בין פיגורטיבי ולא פיגורטיבי, אני מצייר מהות…אני מחפש נוכחות של כוח, של אווירה. לפעמים המהות היא המפגש בין כוחות, למשל ביו אדמה לשמים- שני כוחות המשפיעים זה על זה, המהות כבדה מול המהות השקופה, והרעד הלירי במפגש ביניהם". למרות שציוריו מופשטים עדיין יש בהם אחיזה במציאות. הם בבחינת צמצום מקסימאלי של נוף שריר וקיים.

מיכאל גרוס, אישה מתייחדת, 1957, שמן על בד

ההתבוננות של מיכאל גרוס בנוף ובנוכחות האנושית במרחביו כנה: האדם מתמזג עם הנוף והופך חלק ממנו ובו בזמן נוכחותו מצומצמת והוא בודד. בתמונה: "אישה מתייחדת" ניצבת אישה אל מול מרחב שטוף אור. גזע העץ השחור פוצע את הנוף כמו מתעל את מחאתה השתוקה אל האינסוף. הקו האנכי יחזור בעבודותיו פעמים רבות. מפריע לזרימת קו האופק המפריד בין רוחב השדות לשמים שבכחול.

מיכאל גרוס, טרקטור בשדה, 1969, שמן על בד

לעיתים, עקבות האדם במרחב מסומנות גם באמצעות החיות שביית או כלי עבודתו. תמיד למטה, קצת בצד, אבודים במרחבי הנוף.

מיכאל גרוס, X על מרחב, 1978, שמן על בד

יש רגעים בהם עמד האמן אל מול הנוף וחש כי תהודת מרחביו השלווה כמעט בלתי מושגת. בעבודה: "על המרחב" נרשם X בעיפרון על מצע הנוף הקורן תחתיו. החל משנות ה-70 הרבה גרוס לחקוק סימן זה על נופיו כמותיר את הטבע בלתי נגיש שאין לבוא בתוכו.

האמנם? הרי הטבע האופקי עוד נמצא שם – אני רואה אותו יום יום.

קו האופק שלי

 

הציטוטים בפוסט הם מדברי האמן ומופיעים בספרו של מרדכי עומר, מיכאל גרוס, 1993, הגלריה האוניברסאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אטניברסיטת תל אביב

פוסטים נוספים

‫7 תגובות

  1. ענת

    בדיוק מה שרשם הרופא. תודה על פוסט יפיפה זהבה ✨

  2. דנה רדא

    איזה פוסט מעניין ומרומם נפש! מזמן לא קראתי משהו שהוא נטו אמנות! נהניתי תודה!

    1. זהבה

      תודה דנה. שמחה שאהבת.

  3. דניאלה שאול

    היי זהבה, תודה שוב על מיכאל גרוס. הדיוקן שלו הוא בדיוק הוא כפי שאני זוכרת אותו. אני גם זוכרת כמובן את השנתיים המופלאות בהן למדתי פיסול אצלו בסמינר למורי אמנות באורנים. השיחות האינסופיות איתו אל תוך הלילה, הויכוחים… הוא היה מורה כל כך גדול. האם ידעת שבשנה הראשונה כל מה שהרשה לנו לפסל היה צורות גיאומטריות תלת מימדיות וזהו? בחימר. היו סטודנטים שזה פשוט הוציא אותם מדעתם, אבל היה בזה קסם וזה תואם את גישתו בציורים שהצגת. הקוביה היתה צריכה לנשום מתוך עצמה, ממש כך. רק בשנה השניה התחלנו לעבוד בחומרים שונים, גם הם מוגבלים מאוד – יציקת בטון, רשת לולים. פסל בטון על שלד מתכת על פי מודל של גבר צעיר עדיין נמצא בביתי למרות שברים פה ושם. הוא באמת מעביר תחושה, נושם גבר צעיר, אפילו התלבטות. אם תרצי אצלם ואעביר לך. אני חושבת שהצטיינתי לא בגלל כישרון אלא בגלל יכולת לצלול לעומקים מאוד גדולים בעת העבודה האמנותית. לאטום את העולם סביבי לחלוטין ולהיות רק עם העבודה. למיכאל חלק ענק בזה, כמו גם למורה המקבילה שלו – לרישום וצבע – סימה סלונים מעין הוד. מנוחת שניהם עדן. תודה על העבודה שעשית על יצירתו של מיכאל. יש נדמה לי שיר של ז'אק פריוור על הפסל (שני קמצים) שהיה כל כך גבוה עד ש"לקחו את מידותיו לדורות הבאים וליום יבוא". משהו כזה. בשבילי זה היה בדיוק מיכאל גרוס. תודה ושבת שלום.

    1. זהבה

      דניאלה ריגשת עד מאוד. תודה על השיתוף. לא ידעתי שאת למדת פיסול וציור. מסתבר שתחומי העניין שלך מגוונים עד מאוד

  4. ליאורה

    ואו !
    מרגש, מעניין, מלמד – כרגיל !

    1. זהבה

      תודה ליאורהעל התגובות ועל ההתמדה😍

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *