מיכאל גרוס – קו האופק

בשובי מהעבודה, בכל יום מחדש, אני נצבת לנוכח קו האופק. לא במשמעותו הרומנטית כדימוי המייצג את השאיפה לנשגב ולאין סוף. אלא באופן פיזי – הקו שמפריד בין כחול לכחול ואם בחרתי בדרך השנייה, בין ירוק לכחול. אין לי הסברים מלומדים לתופעה אבל אני יודעת שהקו הזה משורטט לי בתוך הלב ומותח אותו מקצה לקצה. ואז אני יכולה לנשום.

נדמה לי שזו הסיבה שאני כל כך אוהבת את הציורים של מיכאל גרוס, אתו אני חולקת אותו קו אופק טוב.

שנות ילדותו

הצייר והפסל, מיכאל גרוס, נולד בטבריה ובגיל שנה עברה משפחתו להקים משק על חוף הכנרת למרגלות המושבה מגדל. ימי נערותו היו ימים של צבעים ושל אור שמילאו מאז את כל ישותו: "האינטימיות של הכינרת. האקליפטוסים הנוגעים במים. בדידות. תפילה של ממש. ומן העבר האחר – צוק של הר גבוה פורץ לשמים. אדמה צרובת שמש, מרחב צלול, שמים בהירים רועדים באושר. רחש של ברחשים ועושר של כוחות".

בהיותו בן שש עשרה הפך אותו גן עדן לגן אבוד. במאורעות תרצ"ו הבית נשרף, העדר נשדד והפרדס נעקר. חמש עשרה שנות עמל ירדו לטמיון. המשפחה מצאה מקלט בבית שכור בטבריה. אביו, שהיה חלוץ רומנטיקן, חזר ברגל בכל יום לנחלה כדי לנסות ולשקם את מפעל חייו. ניסיונותיו עלו לו בחייו. באחת הפעמים הוא הותקף ונפצע אנושות. בבית החולים מת מפצעיו. מיכאל ואימו, שהתקשתה לעמוד בטרגדיה, עברו לירושלים. חופי הכנרת נשארו מאחור.

אל ימי ילדותו בהם שכב, בחום הקיץ בנוף פתוח וריק מוכה שמש, פאסיבי וחולם ביקש האמן לחזור. לאותם רגעים של "טשטוש הגבולות שבין מציאות לחלום, בין ה-אני לטבע עד כדי התמזגות עם הסביבה".

"ציור הוא תפילה לרוח האדם"

בעבודותיו מנסה גרוס לזכך ולעדן את חווית התבוננות שלו בנוף. לתמצת אותה למהות: "באמנותי אין חיץ בין פיגורטיבי ולא פיגורטיבי, אני מצייר מהות…אני מחפש נוכחות של כוח, של אווירה. לפעמים המהות היא המפגש בין כוחות, למשל ביו אדמה לשמים- שני כוחות המשפיעים זה על זה, המהות כבדה מול המהות השקופה, והרעד הלירי במפגש ביניהם". למרות שציוריו מופשטים עדיין יש בהם אחיזה במציאות. הם בבחינת צמצום מקסימאלי של נוף שריר וקיים.

ההתבוננות של מיכאל גרוס בנוף ובנוכחות האנושית במרחביו כנה: האדם מתמזג עם הנוף והופך חלק ממנו ובו בזמן נוכחותו מצומצמת והוא בודד. בתמונה: "אישה מתייחדת" ניצבת אישה אל מול מרחב שטוף אור. גזע העץ השחור פוצע את הנוף כמו מתעל את מחאתה השתוקה אל האינסוף. הקו האנכי יחזור בעבודותיו פעמים רבות. מפריע לזרימת קו האופק המפריד בין רוחב השדות לשמים שבכחול.

לעיתים, עקבות האדם במרחב מסומנות גם באמצעות החיות שביית או כלי עבודתו. תמיד למטה, קצת בצד, אבודים במרחבי הנוף.

יש רגעים בהם עמד האמן אל מול הנוף וחש כי תהודת מרחביו השלווה כמעט בלתי מושגת. בעבודה: "על המרחב" נרשם X בעיפרון על מצע הנוף הקורן תחתיו. החל משנות ה-70 הרבה גרוס לחקוק סימן זה על נופיו כמותיר את הטבע בלתי נגיש שאין לבוא בתוכו.

האמנם? הרי הטבע האופקי עוד נמצא שם – אני רואה אותו יום יום.

הציטוטים בפוסט הם מדברי האמן ומופיעים בספרו של מרדכי עומר, מיכאל גרוס, 1993, הגלריה האוניברסאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אטניברסיטת תל אביב