שנה של רוך

בזמן הזה יותר מכל אני מבקשת שהשנה החדשה תהיה שנה של רוך. ביני לבין עצמי, בין יקיריי ובכלל בינינו.

ביקשתי אותו באבן השיש. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בשדה האינסופי הזה שנקרא אמנות היא היכולת הכמעט אבודה לפסל רוך בשיש.

מצאתיו בפסל "ניקה מסמותרקיה"

נכתב כבר כל כך הרבה על הפסל ניקה מסמותרקיה. על אלת הניצחון ההלניסטית שמובילה את ספינת הלוחמים לנמל מבטחים. על רגעי הניצחון המפואר. על הרוח החזקה המתבדרת בין קפלי שמלתה. על הרגל הנוגעת לא נוגעת בחרטום הספינה. על הכנפיים הפרוסות לצדדים שאת מעופן אנו שומעים דרך האבן. אבל אני נפעמת מרגע אחד בהמולה: הטבור הנראה מבעד לבגד הדק. לא מצליחה להבין איך אבן שיש יכולה להיות שקופה. סך כל השעות שצפיתי בקסם הזה, במוזיאון ומעל המסך רב מאוד מאוד. ובכל זאת איך? עם כלים פשוטים, לפני 4000 שנה, בגובה 3.28 מטר – איך אפשר להוציא רוך מאבן? 

ועוד דבר, באופן כללי אני מבינה את הצורך זה של ארכיאולוגים להוסיף לשם הפסל את המקום בו הוא נחשף על ידם (כמובן) – סמותרקיה. אבל בשבילי זו רק ניקה בלי תוספות מאוחרות. יצירה מופלאה של פיתוקריטוס איש רודוס.

מצאתיו בתבליט "המדונה של העננים"

בתבליט של דונטלו יושבת מרים ומחבקת את ישוע בנה. מוקפת בשמונה מלאכים ובעננים. נדמה כי התבליט צר מלהכיל את כל דייריו. אף כי שורה בו שלווה. קפלי הבגדים של מרים ושערה מהדהדים את העננים המקיפים אותה. בתוך כל ההמולה הזו יש רגע אחד אנושי וכנה כל כך: אם שאוספת את בנה אל חיקה ונוגעת קלות באוזנו הקטנה. ידיה הן שמכוננת את רכות האהבה. מבטה, כמו גם מבטו של בנה, מביעים ידיעה שיש בה השלמה. היא ככל שאר האימהות לא תוכל לנצח לגונן על עוללה. בעיניי, רק דונטלו, מגדולי אמני הרנסאנס, יכול בתבליט שיש, שגודלו 33X33 ס"מ, לדייק רגע כל כך טהור של קירבה.

מצאתיו בתצלומיה של כרמלה קיט

הרוך בתצלומיה של כרמלה קיט אינו תלוי בדבר. זה לא רק הוילון השקוף שבחלון או זה שעוטף בית מיותם בחוף. זה הרבה מעבר. אני מנסה מזה זמן לפצח את התעלומה: האם זה המינימליזם, הדיוק המוקפד, הצבעוניות המאוד מצומצמת? אילו שייכים, לרוב, לספירה הנוקשה. אולי זו היכולת להתבונן בשגרת היום יום בעין מזככת? אולי זה המפגש שבין מרחבי הנפש ומרחבי העין שצופה?

כך, בעין המצלמה, הופכים חמורים וקנה סוף, גולש ועקבות בחול לאובייקטיבים על- זמניים על גבול הקדושה.