מפגש עם הציירת חיה גרץ רן

רציתי לכתוב את הפוסט הזה לכבוד יום העצמאות. אחר כך קצת התעכבתי. כי ביום העצמאות אנחנו חוגגים את כל ההישגים שלנו, ויש כאלה ורבים. אבל עכשיו אני רוצה יחד עם יצירתה של חיה גרץ רן להסתכל קצת מרחוק. חיה גרץ רן היא ציירת פיגורטיבית מוערכת שהציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. היא עובדת יום יום מבוקר ועד ערב בסטודיו שלה בשער העמקים. בסוף יום העבודה נוהגת לטייל בחיק הטבע. התלמים, הברושים, השמיים הכחולים, כל אילו הם מושאי ציוריה.

כמצע לעבודתה משמשים לא אחת חפצים מימי העמק הזוהרים."ערכת הנוף" היא קופסת מעבדה ביולוגית שבצדה האחד מופיעות רשימות מקוריות ובצדה השני ציור נוף העמק. העבודה משמרת פיסות נוף קטנות כתכשיט יקר ערך המעורר זיכרון וגעגוע.

כפות של טייחים, שבעבודה עברית מאומצת הפריחו את השממה, משמשות את האמנית כמצע לציורי הנוף. לדבריה, הצורה של הכף מזכירה גם דמעה המבכה את הנופים ההולכים ונעלמים לטובת כבישים מהירים ועבודה שאיננה עברית.

חיה גרץ רן מציירת גם את הנוף האנושי של העמק: אנשיו ובעיקר את החלוצות, בנות העלייה הראשונה והשנייה, שנעדרות מן המיתוס הציוני. עבודתה הציורית של חיה גרץ רן היא פרי מחקר וניתוח של צילומים, עדויות, חפצים ויומני וידוי של חלוצות בהן כתבו את מצוקותיהן הכואבות. היומנים הוצנעו על ידן וגם על ידי דור הבנים שקידש את החספוס, את התעוזה ובז לחולשה. מחקרה אינטימי: תמיד יש קשר אישי ישיר או עקיף למצולמים ובדם ליבה היא מציירת אותם מחדש.

את המצוקה בוחרת גרץ-רן להשמיע מתוך המרחב הנשי. על קרשי מטבח היא מציירת את דיוקן החלוצות. הציורים מתכתבים עם ציורי קדושי הנצרות על מצעי עץ. חורי המסמרים המקיפים אותן כהילה והסדקים שפוצעים, הם שמספרים את כל הסיפור.

אני מסתכלת בעיניים של הנערות המצוירות. צעירות, חלוצות שנטשו את המוכר והצפוי לטובת חלום. וזהו, שזה נשאר רק חלום. כי לא באמת היה שוויון, כי קולן ותרומתן הושתקו. האור הישראלי לו ייחלו במקום שמי אירופה האפורים שרף, והאקליפטוס לא באמת היה יכול לייבש ביצות.

במהלך שיטוטיה בארכיון העמק פגשה האמנית תצלום המצולם בסגנון "התמונה החיה" (Tableau Vivant)  שכשמו כן הוא, מביים את הרגע ומנסה להקפיאו לנצח. הכוונה הייתה, ככל הנראה, להדפיסו כגלוית תעמולה ציונית בגולה. בתצלום נראית החלוצה, שושנה בוגין, שוכבת על אלונקה, בחצר בית החולים ביפו. סביבה חברותיה החלוצות מבכות את מותה. באוגוסט 1918, שושנה, חלוצה צעירה, שלא יכלה לשאת יותר את הקושי, הרעילה את עצמה. היא מכוסה בבד לבן וענפי אקליפטוס מונחים על בטנה. בשבילנו האקליפטוס הוא שירתה של רחל או החורשה על גדות הירדן; עבור שושנה וחברותיה הוא ההבטחה שלא קוימה. בסדרת תמונות מעבדת האמנית את התצלום אל הבדים המצוירים. בציור המרכזי בסדרה, "ח. חלוצה שהתאבדה" במחווה נדירה מחליפה הציירת את דיוקן פניה של שושנה בוגין בפניה שלה. ענפי האקליפטוס מטילים צל כבד ומרוקנים את גופה. הפער בין היופי הציורי הצרוף למסר הנוקב, בד הפשתן החום ומרקמו הגס -כל אלה הם צעקתה כנגד האלימות וההסתרה בחברה הישראלית, אז כמו גם היום.

חיה גרץ רן מספרת כי שנים אחרי שהתערוכה כבר הוצגה היא שבה לקרוא ביומנה של שושנה בוגין. בקריאתה החוזרת צצה לעיניה פיסקה נעלמה, בה כותבת שושנה בוגין על חזיון שחוותה שנתיים לפני מותה.  בחזיון היא שמעה קול קורא:

שושנה נולדת בשני שמות. הראשון -שושנה והשני-חיה. כשושנה חיית עשרים שנה לכאורה, אך הרי מוות נשאת בגופך. כי פרח זה נבל בלידה, והסוף נשא אותך. אחרי עשרים שנה של ניסיוני הרב, הנני נותן לך את השם השני – חיה. לחיות…

הקשר מטלטל ומעורר מחשבה: עד כמה נסתרות הן דרכי היצירה.

סיפור חייהן של גיבורות הבדים המצוירים מהרהר על אודותיו. בתמונה, שמיר בן קיבוץ כפר-גלעדי. עמידתו איתנה ובלוריתו מתנפנפת. ברקע אנדרטת האבן המונומנטלית של האריה השואג. בשוליי התמונה, על גבול הבלתי נראית, מינה ברמן ובנה יחידה, שמיר. כאשר הגרמנים התקרבו לאל-עלמיין, היישוב בארץ  התארגן "למצדה שנייה".  מינה הייתה חובשת. בשעת חירום זו, נדרשה על ידי הקיבוץ לוותר על הריונה השני ולעשות הפלה. כמו נשים רבות באותה תקופה, מינה ברמן נענתה לצו השעה. ההפלה הסתבכה והיא הפכה לעקרה. לימים הצרה מאוד על ההחלטה. שמיר הוא בן זוגה של חיה גרץ רן. כך מתערבב לו הקולקטיבי עם האישי. הילדה שגדלה בבית מורכב, הציירת שיצאה בסגנון עבודתה הפיגורטיבי כנגד האג'נדה הגברית השלטת שמכתיבה  את חוקי הציור הישראלי. ילדת דור תש"ח, שהתחנכה על רעיון הצנעת האישי והנשי למען המדינה. הילדה שצעדה בטקסי תנועת "השומר הצעיר"  שואלת היום לאן הובילה אותנו הצעידה הנחושה?

את התשובות לשאלות מפקידה חיה גרץ רן בידי דור ההמשך. במחווה המאזכרת את דמותו של אלכסנדר זייד, עומדות שלושת נכדותיה בשדה הפתוח. צופות לעברה העתיד. ברקע הצלם בועז לניר, קולגה ושותף לדרך.

הפקדת העתיד בידי הבנות הצעירות יש בה נחמה.

צילום יצירותיה של חיה גרץ רן:  בועז לניר

צילום האמנית בעבודתה : עידו בר-און