לספר סיפורים עם מכחול

את אורנה יזרעאלי אורן אני מכירה כבר כמה שנים וגם את העבודות שלה. אבל הפעם הגעתי לסטודיו בכובע של אחת שאוהבת ורוצה גם לכתוב. שוב ושוב ניסיתי לצייר קו לינארי למעשה האמנות וזה הסתרג לו והתפתל. רק בבית אחרי יממה נגעתי בקצה החוט: בעבודה של אורנה אין נכון ולא נכון, צודק ולא צודק, מרכז וצדדים, אין ראשון ואחרון.

כך נותנת אורנה את הכלי של הדייג, מהעיירה הציורית שבצרפת, לסתם אישה עם עגלת קניות. הדגים קופצים מרוב אושר בין האותיות. משם יעברו אחר כבוד לארגז קרטון גדול רב משתתפים, כזה ששמרו בו פרחים במים (?), כפי שכתוב על הדפנות בכמה שפות. הם ידורו בשכנות עם איש אחר וסיפור חשוב לא פחות. ככה מתערבב המוכר עם הלא מוכר החשוב עם הפחות המציאות עם הדמיון. נעלם וחוזר לו פתאום.

גם ארגז התפירה מהבית, שאביה תיקן, יצמיח נצר. תחזיק בו גברת אחת בציור: "שורשי השמיים".(תציצו שוב למעלה) לימים יהפוך לשכונה בראש הר גבוה.

אורנה היא אישה של המילה הכתובה מדורי דורות. סבה, נחמן תמיר ז"ל, היה עיתונאי ועורך ספרותי, איש תרבות וספר. לעתים חתם על כתביו: ס"ש אורנה יזרעאלי (כלומר סבא של אורנה יזרעאלי). כמחווה לסב ולפועלו אורנה חותמת על חלק מעבודותיה: נ"ש נחמן תמיר (נכדה של נחמן תמיר). אורנה מספרת סיפורים עם מכחול. את דמויותיה היא מציירת על כרטיסיות השאלה שהודבקו בספרים. הכרטיסיות בשבילה זה מקום, חיבור, אורנמנט של אותיות. פרקי הספר הם פרקים של תרבות.

במניפסט של העבודה : "שורשי השמיים" מסבירה אורנה:  "המצע המיניאטורי נושא על פניו שמות של סופרים ושל ספרים ושל אנשים שהשאילו בשביל לקרוא. ספר הספרייה  שלקחו הביתה היה איתם על הכיסא, על השולחן, על הכורסה, במיטה, איפה שקראו, איפה שחיים, איפה שחלמו ודמיינו עולמות ועלילות בתוך מה שכתוב. למרחב הספרותי הקטן גדול הזה אני מוסיפה דימויים, דיוקנאות שמקורם במאגר התמונות שבסלולרי שלי. דימויים של אנשים שנוכחותם קבועה בחיים שלי, דמותם של אנשים חדשים שזה מקרוב באו וגם כאלה שחלפו לרגע מול עיניי…"

רחוב החלוץ בחיפה מהווה עבור אורנה כר נרחב לדמויות. בעברו, הרחוב היה שוקק ועמוס בחנויות שוות. כשהתרוקן ממרכולתו הפך לקשה יום. את הדוגמנים האנונימיים מציירת על הכרטיסיות כמו מבקשת לשאול: האם הם מתגעגעים לספרים אחרים ומצלולי מילים אחרות? מהו סדר יומם? אהבתם? כאבם? וזה כל כך אנושי לשאול.

הדוגמנים מצוירים איפה שמרגיש נכון. מהגרת מאריתריאה תשכון ברוב הדר על כרטיסיית הספר: "שירת רוסיה" כי חייב להיאחז במשותף. כי אין לנו דרך אחרת לשמר לנו את המקום.

העבודה על הכרטיסיות, חותרת תחת התרבות הנוכחית שדוחקת בנו לזרוק, להשליך ישן מפני חדש, לצרוך עוד ועוד. במישור האישי והקולקטיבי יזרעאלי אורן פונה, כמו ארכיאולוג או פסיכואנליטיקאי, אל השכבות העמוקות במטרה לשפוך אור על ההווה. בהארה זו היא מבקשת לתקן ולאחות את מה שדורש תיקון. לדבריה, יצירתה מבקשת להפנות מבט הלאה "לנוע הלאה אל עתיד של חברה אפשרית אחרת שתשתיתה כבר כאן, בבחינת מסד שריר וקיים"

בכתיבת הפוסט נעזרתי בעבודת התיזה: "אבן החכמות" של אורנה יזרעאלי אורן

צילם בסטודיו וחשב: עידו בר און