בוקר טוב, מאטיס

בוקר טוב, מאטיס

הבוקר הבנתי שכל התכנית הסדורה שלי לחודשים הקרובים – לא רלוונטית.  (למרות שידעתי תמיד: תכניות זה טוב אבל בערבון מאוד מוגבל) בזמנים כאלה שאני קצת הולכת לאיבוד אני מוצאת נחמה באמנות. בחרתי בך, מאטיס, כי איכשהו כל חבריך, האמנים לדורותיהם, עסקו באמנות ממקומות של כאב, של ביקורת חברתית נוקבת ותיעוד. חלקם גויסו לספר את סיפורי הדת או לשווק עקרונות הרי גורל. רק אתה, באומץ ובנחישות הצהרת בקול גדול: "מטרתי ליצור אמנות מאוזנת וטהורה, שאינה מטרידה ואינה מבלבלת. הייתי רוצה שאדם החש עייף ושבור ימצא שלווה ומנוחה בהביטו בציוריי" וזה בדיוק מה שאני צריכה הבוקר הזה. אולי בעיני הפילוסופים הדגולים או מבקרי אמנות זו לא מטרה ראויה. הרי גם אני בשיעוריי מסבירה ש"יפה" זה לא קריטריון  שיש לשפוט באמצעותו יצירת אמנות. אבל היפה שלך יפה מאין כמותו ומטרתך יותר מראויה.

כשהסבת את עיסוקך המכובד ממשפטן שהתמנה למנהל בית משפט – לצייר (?!) הוקסמת מהצבע. לא מדקויות הגוון ומעברי צבע מעודנים היוצרים אור וצל לבניית נפח. אלא מהצבע עצמו – חומריותו וגווניו העזים. הטחת אותו על הבד בשכבות סמיכות, בוהקות ובלתי אמצעיות. חשפת לעיני כל את תהליך היצירה ושחררת את הצבע מהאובייקט. מתוך זעזוע עמוק הקולוגות שלך הגדירו את עבודותיך כעבודות פוביסטיות. (פוב פירושו "חיות הפרא") כינוי גנאי זה הפך, לימים, שם של זרם חשוב ומשמעותי באמנות. כשביקשת מאשתך, אמיליה, לשבת לפניך ולצייר את דיוקן פניה. קראת לציור "הקו הירוק". ולא, שום פס ירוק לא חצה את פני אמיליה. גם לא הקיף אותה קו מתאר כחול כהה. ככה הרגיש לך באותו הרגע. זה מה שהיה חשוב. אני, אגב, בתור מאדם מאטיס הייתי אפילו נפגעת: סתם אישה ומי שחשוב הוא הירוק?

(ממליצה מאוד להתקרב לדיוקן באמצעות פרויקט גוגל ארט ולחוות את להט המכחול ביצירה "הקו הירוק". מגדילים באמצעות זכוכית המגדלת ואז בצד נפתחת חלונית שניתן באמצעותה להתקרב לתמונה עוד ועוד.)

בהמשך הדרך, בחיפושך אחר חדוות החיים כמו פרשת לעיני צופיך בדים דקורטיביים מרהיבים. בצבעים טהורים, עמוסי קוים מתפתלים, ערבסקות מן המזרח ודגמים החוזרים על עצמם.

רישומך המינימליסטיים עדינים מאוד. תמיד אני נפעמת איך קו אחד שחור דק וזורם שוזר עולם ומלואו. בעיני, זו גאונות.

בעשור האחרון של חייך, גזרת צורות מניירות צבעוניים, שוב באותו מינימליזם עשיר עד מאוד. הנחת אותן זו לצדי זו ליצירת יופי טהור.  התמונות בהן אתה, בכיסא גלגלים,  ממשיך ליצור ו"מצייר עם מספריים" (מטבע לשון שתבעת אתה) הן הכי מרגשות. כמו מספר אמנים יחידי סגולה, עבדת עד נשמת אפך האחרונה ובדית עולם אופטימי בין שתי מלחמות העולם הנוראות.