בוקר טוב, סזאן

בוקר טוב, סזאן

כל בוקר בדרך לעבודה אני רואה את ההר ונזכרת בך ובהר שלך, סנט ויקטואר. ההר בפרובנס, עיר הולדתך, שהתחלת לצייר ב-1870 ועד יומך האחרון חקרת. נחוש כדי למצוא את המבנים ההנדסיים הנצחיים של היקום, מתוך אמונה שלמה שניתן "לטפל בטבע דרך הגליל, הכדור והחרוט". הצהרת ש"לצייר יש שני כלים: העין והמוח; ועליהם לעזור זו לזה" ויישמת את ההצהרה הלכה למעשה. לפעמים אני חושבת כמה פעמים אפשר לצייר הר? כמה פעמיים אפשר לנסות לזכך את הטבע ולמצוא בו את מבני היסוד?

בתהליך, התאמת את ענפי האורן למורדות ההר כך שיהדהדו צורנית. אחר כך כבר ויתרת עליהם לגמרי. ויתרת על הגשר ורק רמזת על הבתים – נעדרי חלונות כאילו איש אינו גר בהם. ויתרת על נפחיות ותחושת עומק משמעותית. ויתרת על צבעים והצטמצמת לחומים, ירוקים וכחולים. צבעוניות קרה שמתרחקת מכל הבעה של רגש. ויתרת על תיאור האור. פשוט השארת בד לבן חשוף (שערורייה בזמנך). ויתרת על תיאור המרקם של האובייקטים. העץ, השמים ההר – כולם מצוירים במשיכות מכחול קצרות, רחבות המתאימות למבנה הגאולוגי של ההר. כל משיכה בצבע נפרד. כך שלמעשה אין בין המרקמים שלהם הבדל. כמו בניסוי מדעי: בודדת את הגורם הנחקר – הצורה, ובשאר שיטפלו הציירים האחרים. היית אמיץ ופורץ דרך. בצבעי מים ובשמן חזרת אל ההר שמונים ושבע פעמים וציירת. עד שיצאת ביום גשם סוער, חלית בדלקת ריאות וההר הכריע.

אחר כך אני ממשיכה, כבר קצת מאחרת. ברגע מסוים מולי מופיע דקל בין שני עצי אקליפטוס. כאילו נגזר מציורך. בדיוק במרכז ומשני צדדיו באופן סימטרי שני העצים. ככל שאני מתקרבת האמת יוצאת לאור: הדקל עקום, לצדו עמוד חשמל בתים לבנים ותמרור מורה דרך.

זהו סזאן, שנינו רוצים שהכל יעבוד בצורה מדויקת. מתוכנן ידוע מראש וקבוע. אבל זה לא ככה ולא תעזורנה גם אלף רשימות ותכנון מוקפד של משימות. הטבע הוא אינספור פרטים קטנים. משתנה ומפתיע כל רגע.