מכתב זה בעצם בית

כל פעם בסתיו, כשאני מתחילה לסדר ולהחליף ארונות מקיץ לחורף, אני נתקלת במדף עם הדברים שהבאתי מהבית (רובם חסרי ערך פונקציונלי) ביניהם המכתבים. מכתבים שכתבתי להורי כשהם טיילו ברחבי העולם, המכתבים מהצבא, המכתבים לחבר בראשון לציון. לרוב, אין לי זמן והם נשארים חתומים בשקית. השנה נעצרתי וקראתי שוב – כמה תום, כמה אהבה. ואז עלה בדעתי שמכתבים הם בעצם בית.

בין אם זו נערה תמימה שכותבת או אישה קשת יום. תמיד המכתב הוא בית.

מכתביה של שיינדלה

מנחם מנדל, גיבור סיפורו של שלום עליכם, מתאר במכתביו לזוגתו שיינדלה את העולם הגדול, את הבורסה שבאודסה. השקעותיו, עסקיו וחלומותיו (שלא מתממשים): "מה אומר ומה אדבר לך, זוגתי היקרה? הניירות הללו – חמדה יקרה הם לכל העוסקים בהם! בכל יום ויום הם קופצים ועולים! לו אמרתי למכור פוטיביל – זה שיש בידי – כי עתה הרווחתי תוך כדי דיבור כמה וכמה מאות במזומנים! הרבה קופצים יש לי עליו, אך לשווא תקוותם: אף אני חכם ויודע את סחורתי ואת טיבה". שיינדלה מצידה נוזפת בו. כותבת ומוקיעה אותו על חמדנותו, נטישתו אותה ואת העיירה ועיסוקו המפוקפק כסוחר בבורסה: "שוטה שכמותך, היכן מצאת כתוב שחייב מנחם – מנדל להיות עשיר דווקא? על שום מה? על שום ששמע שמועה כי שם, מעבר להרי חושך, מתגוללים זהב וכסף כדומן על פני חוצות? … אני שולחת לך מעט כסף להוצאות הדרך ולמען השם, תיכף כשתקבל את מכתבי ואת הכסף, מהר והיפרד מעל אודסה לעולמים ושב בעגלה וסע לביתך. ברח, מנדל, מהר והימלט מן האש!"

המכתב של ורמייר

מכתבו של ורמייר מואר באור זך. למעשה, כל פנים החדר מקבל טרנספורמציה של הארה. כעין הילה פנימית.

ורמייר שחי בהולנד מעריץ את האור ומציגו כאמביוולנטי:

*אור טבעי שחודר דרך החלון. אור שמתווך ומאפשר לראות את המציאות. כל מקום שבו נופל האור נגלה מחדש.

*אור מיסטי – כל מקום שבו נוגע האור מקבל הארה פנימית – אפילו מסמרי הכיסא.

ורמייר ממזג מיזוג מוחלט בין שתי המשמעויות: מחד סצנה ביתית – נערה קוראת מכתב ומאידך האור הנופל ברכות יתרה על פניה, ידיה ועל המכתב מטעין את השגרתי והמובן במשמעות נוספת. הצללים אותם מטילה הדמות עקב נפילת האור רכים ושלווים. דמות הנערה שבהריון מרפררת לדמותה של מאריה שהייתה שקועה בקריאה כאשר הגיעו המלאכים לבשר לה על לידת ישו.  גם הצבע הכחול הוא סימן מוסכם המזוהה עם מאריה. כמו ברבים מציוריו של ורמייר, על קיר החדר תלויה מפה. רמז ליחס בין חוץ – פנים, קרוב – רחוק, מיסטי לעומת הנגלה והברור. תוכן המכתב סמוי מעינינו, זהו רגע פרטי שחושף מצב אנושי.

המכתבים של ואן גוך

ואן גוך (Vincent van Gogh), האמן שבדידותו ושיגעונו מכמירי לב, נהג להתכתב עם אחיו, מטיבו ואיש חסדו תיאו. 663 מכתבים כתב ואן גוך לאחיו הצעיר שהיה חברו הטוב ביותר ותמך בו נפשית וכלכלית, גם כשהפרנסה לא הייתה מצויה בכיסו. שני האחים היו קשורים בלב ובנפש. חצי שנה לאחר מותו של ואן גוך נפל תיאו שבור הלב למשכב ונפטר. עבור ואן גוך המכתבים, כמו גם הציורים שתיאר במכתביו, היו כל עולמו.

כך  מייעץ ואן גוך הנכזב לאחיו הקטן:

תיאו היקר,

אני מוכרח לגלות לך את לבי… אני רוצה לספר לך שהקיץ צמחה בלבי אהבה עמוקה לקי ווס, אך כשאמרתי לה זאת, ענתה לי שעבורה העבר והעתיד הם אחד, כך שלא תוכל להשיב לי אהבה… ואז היו לי היסוסים נוראיים כיצד לפעול. האם עלי לקבל את ה"לא, אף פעם, אף פעם" שלה, או לראות את הבעיה כלא גמורה, לא פתורה? האם עלי לשמור על איזושהי תקווה ולא להרים ידיים? תיאו, אולי גם אתה מאוהב? הייתי רוצה שתהיה, כי תאמין לי, גם לייסורים הקטנים יש ערך. לפעמים אתה מיואש, יש רגעים שבהם נדמה לך שאתה בגיהינום, אבל יש דברים אחרים, טובים יותר, הקשורים זה לזה. יש שלושה שלבים:

1. לא לאהוב ולא להיאהב.
2. לאהוב ולא להיאהב.
3. לאהוב ולהיאהב.

ועכשיו אני אומר לך שהשלב השני טוב מהראשון, אבל השלישי – זהו השלב הטוב ביותר. אם תתאהב אי פעם ותקבל תשובה של "לא, אף פעם, אף פעם", אל תוותר, אבל אתה בחור בר מזל, ואני בטוח שזה לא יקרה לך לעולם.

שלך וינסנט

"טבע דומם עם לוח ציור" היא אחת התמונות הראשונות שואן גוך השלים לאחר התמוטטות עצבים הרת האסון. רופאו עודד אותו לצייר כתרופה לחוליו, ובפרק הזמן שבין ההתקף הראשון ובין ההרעה הבלתי נמנעת כמעט במצבו, ניסה ואן גוך למצוא בציור אישור, חיזוק ותמיכה לשפיותו. היצירה היא "מרשם" להשבת בריאות הנפש והגוף.  מרכיבי המתכון הם: לוח ציור (שבמבט ראשון נראה כשולחן) מקטרת וטבק, מכתביו של תיאו.(על המעטפה אפשר לקרוא את שמו בבירור והיא נשלחה, ללא ספק מתיאו ששהה בפריס) חיבורו של ו' רספיי ( Raspail)  "ספר הבריאות וההיגיינה" ושום שרספיי ממליץ לאכול לחיזוק הנפש והגוף. (יש הטוענים שזה דווקא בצל) ציור טבע דומם זה הוא ביטוי רוטט לאישיותו של ואן גוך ומעל לכל לרצונו הכל כך נוגע ללב להחלים.

במכתביו מזכיר ואן גוך פעמים רבות את רולן הדוור. האדם היחידי שהאיר פנים לואן גוך בעת שהותו בארל שבדרום צרפת. כך הוא כותב: "…דרך אגב, אתמול בא ידידי רולן לבקר אותי. לעתים קרובות הוא נאלץ לשאת משאות כבדים מדי, אבל יש לו מבנה גוף חזק של איכר, והוא תמיד נראה טוב ואפילו עליז. באשר לי, אני תמיד לומד ממנו מחדש…". רולן תמך בואן גוך וביתו תמיד היה פתוח בפני הצייר התימהוני. כהוקרה למשפחה החמה צייר ואן גוך מספר פעמים את דיוקנאות בני המשפחה. הם מצדם ישבו מולו שיציירם, וניאותו לגחמותיו של הצייר, גם אם לא תמיד הבינו את יצירתו.

וככה כשסיימתי לכתוב את הפוסט חשבתי שאפילו למעטפה, של מכתב או של גלויה, כשהיא פתוחה יש צורה של בית.

שיתפתי את הפוסט הזה בפייסבוק שלי, היו לי הרבה תגובות עליו, חשוב לי לשמור עליהן, אז אני מצרפת את הלינק לסטטוס. תודה למגיבים. גם פה וגם בפייסבוק.