פייר בונאר ומארת – סיפור אהבה

אחרי ט"ו באב, רציתי לכתוב על סיפור אהבה אחר. מתכנס פנימה, לא כזה סוחף שהאמן מצהיר עליו בקול גדול. אני חושבת שסיפור כזה מתחיל באיש ואישה צנועים, שמחפשים אחר שקט פנימי לו הם זקוקים יותר מכל. את ט"ו באב השנה אני מקדישה לסיפור אהבתם האניגמטי של פייר בונאר ומארת אשתו – מקור כל יצירתו.

פייר בונאר

בן למשפחה אמידה שמרד בייעודו הקפיטליסטי. צייר צנוע עד מאוד שבחר להתרחק מסצנת האמנות הפריזאית השוקקת. חי בחדר נזירי כשהוא ישן על מיטת ברזל מוקף מכל עבר בבדי הציור. כאשר זכה לתהילה, סירב למכור את עבודותיו בשל מחירם המופקע- לטענתו. חף מכל שאיפה לתהילה אגוצנטרית, כמו ציירים רבים בני דורו.

מארת -מודל, מאהבת, אישה

בת למשפחה של פועלים, עבדי המהפכה התעשייתית. יתומה מאב. נערה הלוקחת חלק בפרנסת המשפחה, מרובת הילדים. עובדת במפעל לייצור פרחי פלסטיק. מפעל שהחומרים הכימיים ותנאי התעסוקה המחפירים מסכנים את בריאות העובדים בו. ביישנית, סובלת מחרדה חברתית ומופנמת. עוף מוזר שחבריו של בונאר לא הסכימו לקבל אל שורותיהם הדורסניות. בונאר צייר כשישים רישומי וציורי עירום של מארתה, רובם בחדר האמבט. מארת שנחשפה לעיני כל לא הרגישה בטוחה שם בחוץ.

סיפור אהבת בונאר ומארת

בשנת 1893 עקב בונאר אחרי נערה צנומה שירדה מהרכבת התחתית בפריז וצעדה לעבר מקום עבודתה. שמה, כך אמרה, היה מארת. היא הפכה להיות חברתו לחיים של הצייר התימהוני ורק אחרי שלושים שנה נישאו והגרו לעיירה קטנה בדרום צרפת. הם בחרו בבית טיח ורוד עטור בתריסים ירוקים, טובל בעצי דקל ותפוז. את חדרי הבית הקטנים צבע בונאר בכחול חיוור. איש, אישה חתול וכלב תחש –  עולם ומלואו.

בונאר תמיד חשש לבריאותה הפיזית והנפשית של מארת. חשש ממנה וממצבי רוחה, דאג לרווחתה. היא גרמה לו לא מעט מצוקות והוא? אהב אותה. מארת הייתה חלק ממנו ונכחה בלב עבודותיו. היא הייתה לנפשו היצירתית והסוערת עוגן. כזה הוא היה לנפשה שלה.

בציור: "ארוחת בוקר ליד רדיאטור" מופיעים מארת ובונאר ביחד. זו אחת הפעמים הנדירות שהם חולקים את בד הציור. מארת יושבת ליד השולחן מביטה בכוס הקפה שלפניה. בוקר יום שגרתי עד מאוד. בונאר משתקף במראה מאחור, בוהה לעבר אהובתו. היא והאור הנופל עליה מהחלון מצטיירים בעיניו כחזיון מרהיב שנצרב בזיכרון. מארת מוצאת את אושרה בשקט של הבית . בונאר מוצא בו עושר רב מאוד: השולחן העמוס, הרדיאטור, גיבורו המשני של ציוריו. פירות ופרחים. הכל בנאלי ונראה קסום עד מאוד. צניעות החדרים והמרחב הסגור הופכים לגן עדן עלי אדמות. אבל בחוץ יש שפע שמתפרץ דרך החלונות והדלתות. והוא קסום לא פחות. המתח הזה בין הפנים לחוץ, האם הוא המאבק שמתחולל בנפשו שלו?

הזוגיות שלהם ידעה עליות ומורדות אבל תמיד מארת מבליחה מתוך כתמי הצבע. לנצח בת שש עשרה, כאילו לא נגעו בה פגעי הזמן. ארבע מאות ציורים הקדיש לה בונאר ועוד מאות רישומים.  ביום בו מארת נפטרה, בינואר 1942, בונאר כמנהגו בכל יום, ציין ביומנו את מזג האוויר: "נאה" מתחת, ביד רועדת צייר צלב קטן. הוא נעל את הדלת לחדר השינה שלה ומעולם לא נכנס אליו עוד.

אמנות

באופן מפתיע, בונאר צייר את סביבת חייו האינטימית והנגישה עד מאוד מתוך הזיכרון. הלב, הוא זה שזוכר, טען בונאר פעמים רבות. כך התערבבו בעבודותיו מציאות וזיכרון. בפנקס קטן רשם סקיצות מהירות בעיפרון עליהן עבד בסטודיו בגוונים בוהקים של אדום לוהט, ורוד רוז, סגול וצהוב לימון.

בונאר חצב בזיכרונות והעלה אותם על הבד. הוא תלה מספר עבודות על קירות הסטודיו ובכל פעם חזר והוסיף עוד נגיעה של צבע, עוד כתם אור. לעתים חזר לציור כשכבר היה תלוי בגלריה, שלף מכיס מעילו קופסה קטנה של צבע ומברשת זעירה ודייק את הזיכרון.

למתבונן בעבודות נדמה כי אין ממש חדש תחת המכחול. אבל ההתבוננות צריכה להיות אחרת. איטית עד מאוד. חושפת את דקויות השינויים המינוריים: פרחי האביב התחלפו באילו של סתיו, שולי המפה התרוממו והכיסא שינה את מקומו.

ההתבוננות מעמיקה חושפת גם את הדמויות. חלקן נגלות לעין מיד, אחרות נראות כרוחות רפאים מתעתעות. כשנביט בציור: "שולחן בקדמת החלון" לא נבחין במארת כלל. במבט נוסף, מעמיק יותר, היא מתגלה, זולגת מן הזיכרון לשוליי הדף מימין. מארת מתוארת בשרטוט של תווי מתאר כלליים בצבע לבן.  אוחזת בכף או מושיטה ידה לעבר הכוס. דמותה סטטית, שקועה כאילו בעולם אחר. היא הולכת ונעלמת ברקע מונצחת לעד, מצוירת גם אחרי מותה.

ולמה דווקא מארת ובונאר? כי אהבתם גדולה, מופלאה ומצולקת. תובענית ומחויבת. בלתי אפשרית אבל אי אפשר בלעדיה, תמידית ולרגעים חולפת. כי גם אני מאוד אוהבת להיות בבית: שני כיסאות שולחן ומרפסת. האיש שלי דווקא אוהב בחוץ.

ואיך אפשר להיפרד מבונאר ומארת בלי להאזין לשנסון?