ציפורים בלב של סבתא

כשחשבתי לפגוש את מירה הצפרית נרקמו בדמיוני תמונות של להקות חסידות צחורות, עגורים, פלמנגו ארוכי צוואר, משק כנפיי שקנאים וציוצי ציפורי שיר. עושר צבעוני מעורר השתאות באגמון החולה או באחד ממאגרי המים הרבים באזור. אבל מירה אמרה לי שלא צריך לנסוע למקום מיוחד, כדאי לצלם ביישוב – קרוב לבית. ביני לבין עצמי תהיתי: מה כבר יש לראות קרוב לבית? נסענו סביב גדר המערכת מירה וגיל, נכדתה, דרוכות. סופרות חסידות שעפות לאירופה לבנות את הקן, מביטות בכנפיים הגדולות ומברכות את הרוח הנעימה שעוזרת להן לעוף למעלה. מחפשות ציפורים שבאות לבקר. מנסות לזהות את הדרור לפי הסינר השחור (מירה אומרת שכל החכמה זה בלי משקפת) או את היונה. מאזינות לציוצי השחרור שעל עץ הברוש ששרה שירי ערש לגוזלים. בכל עונות השנה, פעילות בטבע תמיד מועדפת בעיני, אבל הפעם אני קצת מאוכזבת. אפור, לא ממש רואה. פגשנו סוס ופיסת בד מתנפנפת אבל מופעי ראווה של להקות ציפורים קצת פחות. לאט לאט הבנתי שלהיות צפר פירושו לחיות ליד הציפורים כל הזמן. כמו מכרים וותיקים שפוגשים ברחוב בכל רגע נתון. איזה ע/אושר איזו צניעות ואיזו אמת.

תודה על השיעור.

ביקשתי ממירה קצת לשתף

קוראים לי מירה ואני סבתא, כבר 5 וחצי שנים! סבתא לשתי נכדות גיל וגל, ושני נכדים בר ואיל. אבל קודם אני אמא לשלושה בנים נפלאים שבחרו שלוש כלות מקסימות, הן ילדו את נכדיי. אני בת להורים מושבניקים ממקימי חבל לכיש. אני ועופר אישי ממקימי המושבה קדמת צבי בה נולדו וגדלו ילדיי ונכדיי.

הזמן שלי לארח

האמת היא שאני לא "עושה עניין" מלארח. בישול ואפייה הם לא מתחביביי העיקריים ואני נעזרת באנשים שאוהבים את התחום. האירוח לא סובב סביב האוכל. עצם המפגש, האווירה שנוצרת הם העיקר.

הזמן שלי לחגוג

כל מפגש משפחתי הוא חגיגה. הנכדים הם לב החגיגה, גם אם היא מתרחשת כל יום. חיוך ראשון – הוא חגיגה, כשהמילה "סבתא" יוצאת מפיהם – סיבה גדולה לחגיגה.

זמן האיכות שלי

זמן שאני וגיל אחת עם השנייה, בלי הורים, בלי אחים. זהו זמן אישי, זמן לצאת לטיול, בחצר האחורית או בעמק החולה, לקפוץ בשלוליות או לעקוב אחרי נמלה. לספר סיפור על פלוטו מקיבוץ מגידו ופלוטו שלנו מקדמת צבי, והכי כיף להמציא סיפור דמיוני. לראות תכנית טלוויזיה (רחמנא ליצלן) "מלך האריות" או "דורה" לעצור באמצע ולהרכיב פאזל, או ללמוד לכתוב את השם. כך צוברים חוויות ויוצרים זיכרונות.

זמן  שלי להרהר

זמן לשאול שאלות ולא תמיד למצוא תשובה, או לפעמים יש כמה תשובות. מאיפה אני מתחילה להיות סבתא ואיפה אני כבר לא. זה בכלל אפשרי? מותר להיות לא סבתא? כמה סבתא אני רוצה להיות? יש חייבת, ויש צריכה, ויש לא רוצה. בתקווה שכולם יבינו והכל יתקבל בהבנה. ואם לא אז בואו  נדבר…

הזמן שלי לעצמי

עכשיו כשאני בפנסיה וזמני בידי יש לי המון זמן לכל תחביביי. אני אוהבת בעלי חיים בעיקר ציפורים. אני מוכנה לקום בשבילן בארבע לפנות בוקר, מוכנה ורוצה לנסוע לקצה הארץ וחור נידח בעולם כדי לראות אותן בסביבתן הטבעית, או לשבת במרפסת עם משקפת ולאתר מאיפה מגיע ציוץ של "אדום החזה".

אני אוהבת ללקט פטריות וצמחי מאכל, אני אוהבת לטייל בעקבות פריחות. בזמן האחרון אני משקמת את הגינה שלי שהיא בעיקר גינת בר (בלי ריסוסים כדי שאפשר יהיה ללקט). השנה נוסף תחביב חדש והוא קליעה בטבע בהתאם לעונות השנה והצומח. מסתבר שאפשר לקלוע מהרבה הרבה צמחים, ולא רק מסנסנים.

זו מלאכה מורכבת ועדינה וכל כך מתגמלת, כמו להיות סבתא.

נכדה: גיל לבית נדב

צילום: עידו בר-און