בוטוקס- לעשות או לא לעשות?

כמו המלט שהתלבט לעייפה האם להיות או לא להיות גם אני מתלבטת מול המראה: לעשות או לא לעשות? אז הנה כמה תשובות אפשריות:

א. הרווחתי את הקמטים ביושר

מקרא:

1. הקמטים לרוחב המצח – קמטי כאב האובדן של הורי טרם עת, קמטי כאב הלידה. קמטי הדאגה לבנות בחדר  הלידה ולבריאות שלא תמיד טובה.
2.  הקמטים בין הגבות – קמטי הכעס על ניצול, צביעות ועל חוצפה בעיקר במקום העבודה.
3.  הקמטים סביב העיניים – קמטי הצחוק המתגלגל במיוחד בשעות הקטנות של הלילה כשאני במצב כפית. צחוק   מדבר שטות שימשיך לעורר בי חיוך גם מחר בבוקר.
4.  הקמטים לאורך הלחי ולצידה – קמטי כל החיוכים שחייכתי, אל מול נוף פתוח לרווחה, לכבוד ההצלחות שלנו,   למראה צעד ראשון של הבנות, החיילות, החופות והחיוך שלא נמחק לרגע למראה הנכדים.
5.  קמט קטן שלא מוגדר בשום מקום – אבל צריך לקבל אותו בהבנה.

התשובה קצת פחות משכנעת: אני לא מריל סטריפ, אמה תומפסון או ג'וליה רוברטס שנראות מעולה בכל מצב והמציאו את הקלישאה.

ב. הקמטים הם סימן לחכמה

"באמצע שנות השלושים לחיינו- במין צירוף מקרים מדהים- אנחנו מתחילות ליהנות סוף סוף ממידה מוגברת של ביטחון עצמי. לאחר שזנחת מאחור את שנות העשרים לחייך- שהיו איומות, הבה נודה באמת, את מגיעה בסביבות גיל שלושים לרגע שבו מתחיל סוף סוף החלק הכיפי. את מן הסתם מצליחה לא רע בעבודה. יש לך לפחות ארבע שמלות יפות. נסעת לפריז ואת יודעת לתקן את החימום. אם כך, כמה מוזר שכשפנייך וגופך מתחילים להציג את הסימנים (קמטים קלים, התרככות, שערות אפורות) לכך שזכית למעמד רם ונכבד ומותר לך להתייחס בקוצר רוח לכל אידיוט מסביבך, מופעל עליך לחץ להסיר את הסימנים האלה…קמטים ושיער אפור הם דרכו של הטבע לומר לאחרים שלא ינסו להתעסק אתנו- המקבילה של הפסים בשחור-צהוב של הצרעה. קמטים הם הנשק שלנו נגד מטומטמים. קמטים הם השלט שאומר לאנשים סביבנו, "תתרחקו מהאישה החכמה הזאת, אין לה כוח לשטויות" (מתוך: "איך להיות אישה"/ קטלין מוראן)

גם זה נימוק בעייתי: אלו דברים שכותבת קטלין מוראן פמיניסטית לוחמנית. אני בינתיים קצת פחות שנונה.

ג. הקמטים הם סימן לעוצמה

מתבוננת בנשים וייטנאמיות – כמה יופי. הקמטים החרוצים בפניהן, הבגדים הצבעוניים שיוצרים שילוב כמעט בלתי אפשרי בין לבוש מסורתי לז'קט דמויי עור. הפשטות והעבודה הקשה. נשים נושאות שנים, עוצמה וכוח.

הבעיה היא שאני בכל זאת חיה באירופה או מזרח תיכון (מה שתבחרו) וגם אין לי צעיפים צבעוניים. עבודה קשה דווקא כן.

זה לא שתשובות א', ב' ו-ג' יכריעו בשאלה: "לעשות או לא לעשות?"  אבל קצת בגללן, בגלל הפחד שלי מזריקה, מחומרים שזרים לגוף, מטעויות, מתלות – כי תמיד אין לי זמן. מהפער שנוצר בין הידיים והצוואר לפנים המתוחות, נדמה לי שגם השנה אבחר ב"לא לעשות".

צילום: יפעת פלד – סטודיו מסגרת