שלושה רטבים לארטישוק וגעגוע

פסח זה חג של המון דברים: פריחה בטבע, כלים יפים שאף פעם לא הבנתי למה מורידים אותם רק בפסח ומיד מצפינים בארון, עוגת מצות ושוקולד, בגדים חגיגיים, ליל סדר ועוד.

אבל בשבילי פסח זה בעיקר ארטישוק. לא סתם כזה במי מלח ולימון. כזה עם קערית רוטב ליד ואז זה הופך לטקס שלם שלא לומר על גבול הפולחן. ובעניין הרוטב ת'אמת אני מעולם לא הבנתי את השילוב של סבתא שולה: קערית, קצת קטשופ , קצת מיונז וקצת חרדל בימים שעוד לא היה דיז'ון. לערבב. לא מצאתי תיעוד לשילוב הזה בספרים או ברשת, כנראה מורשת מהפנימייה הבריטית. שנים הייתי אדישה לרוטב אבל פתאום ממרומי העשור החמישי של חיי הפנמתי: זה טעים!

וככה הרוטב מצטרף לו לעוד רשימה ארוכה של דברים שלא הבנתי והיום הפכו לדרך חיים: לא לאכול אחרי שבע למרות שזה מעצבן את הבנות שמארחות, להזמין את כוללללם ביחד זה קצת מעייף, יש עדיפות למתכונים של עשר דקות ומעט מצרכים, יש לקדש את שיעורי הפילאטיס, המספרה ועוד מיני טיפוח. הרשימה עוד ארוכה.

אבל לא בזה העניין. העניין הוא ההפנמה המאוחרת וכמה חבל שהיא מאוחרת.

אז לכבוד החג, סבתא שולה ולכבוד התובנות המאוחרות צירפתי שלושה מטבלים עם שלושה מרכיבים פחות מעשר דקות.

מטבל 1:

לערבב מיונז, חרדל וקטשופ ביחס שווה או לפי הטעם האישי.

מטבל 2:

גביע גבינה לבנה +כף מיונז+ מחית משלושה סלקים. אפשר רק  את הנוזל משקית של סלק ואקום לצבע ורוד משגע.

מטבל 3:

150 גרם גבינה לבנה+  גביע שמנת חמוצה + חופן עלי בזיליקום קצוצים דק.

כמובן שלהוסיף מלח ופלפל לפי הטעם בכל הרטבים.

שיהיה לכם אביב שמח. תערכו את כל הטקסים, דווקא אלו הצנועים כי הם המהות.

נ.ב.

לרוטב המרמייט, (ממרח תמצית שמרים בריטי, עשוי מתוצרי לוואי של תהליך בישול בירה. צבעו חום כהה, מרקמו דביק, וטעמו מלוח ומרוכז מאוד.) גם ממרומי שנות החמישים, לא הצלחתי להתרגל. בשביל הצילומים לפוסט הזה קניתי, טעמתי, ניסיתי התאמצתי מאוד – סליחה, אמא וכל הדודות, אבל אני לא אוהבת.

צילום: זהבה גרציאני