המעוף של איקרוס

חכמת החיים – זו שלאט לאט נבנית ונרכשת היא מיתרונות השנים שחולפות. ברגעים האלה שחכמת חיי רק נאמרת ואין שום התכוונות שתהה מיושמת (ואגב הם לא מעטים) אני מנסה להיזכר בנפילת איקרוס, זו של מאטיס (Matisse) ושל ברוייגל האב (Bruegel the Elder).

המיתולוגיה היוונית, שעלילותיה מכוננות סדרי עולם, מגוללת את סיפורו של איקרוס. בנו של איש האשכולות דדאלוס. מלך מינוס ביקש מהממציא הגאון לבנות עבורו על האי כרתים שבלב ים מבוך, לבירינט, בו יכלא את אויביו. ביניהם המינוטאור, בנה של אשתו פסיפאה מזיווגה האסור עם פר. המלך הפרנואיד מחליט לכלוא את דדאלוס ובנו במבוך פן יגלו את סודותיו. אך דדאלוס בתבונה ובאורך רוח אוסף נוצות של ציפורים שצונחות מהשמיים, מדביקן בדונג ובונה לעצמו ולבנו כנפיים – מלאכת מחשבת. ערב המעוף, מזהיר האב את בנו לבל יעוף גבוה מדי ויתקרב אל השמש. איקרוס אינו שועה לאזהרות אביו. שיכור מהמעוף הוא מגביה עוד ועוד. נוסק לעבר השמש. הדונג נמס ואיקרוס מתרסק לתוך הים אל מותו.

ציירים רבים ציירו את איקרוס. את הרגעים בהם האב מבקש מבנו שינהג במתינות, את רגעי ההמראה לעבר מולדתם האהובה ובעיקר את רגעי הנפילה. כנפיים גדולות, שמש שורפת ונער אחד בפה פעור זועק את אובדנו.

פיטר גווי(Peter Gowy), **נפילת איקרוס**– פרט, 1636-8 שמן על בד, 195X198 ס"מ

אבל ברויגל האב ומאטיס בחרו ברגעים אחרים והם עבורי מורי דרך.

איקרוס של ברויגל

גיבורו של ברויגל הוא הנוף כשם היצירה: "נוף ונפילת איקרוס".

פיטר ברויגל האב, **נוף ונפילת איקרוס**, 1555, שמן על בד, 73X112 ס"מ

איכר חורש תלמים תלמים באדמה. תיק מונח על האדמה ובו זרעים שיטמנו עמוק באדמה לימים שיבואו. דייג פורש רשת, רועה שעון על מקלו מביט בסקרנות לעבר השמים (האם הוא שם לב?), סירות בים שטות לעבר נמל בביטחה. מפרשיהן מתבדרים ברוח. ציפורים דואות. במרחקים השמש שוקעת (?) – שעת בין ערביים. דבר לא מפריע למחזוריות הטבע. רק בפינה הימנית למטה אדווה קלה ורגלו של איקרוס מבצבצת מהמים (מצאתן?) עולם כמנהגו נוהג: הצעירים לרוב לא יקשיבו, יפלו וכל שנותר לנו לעשות זה רק להשמיע. אגב, דדאלוס בכלל לא נראה בנוף של בוריגל.

איקרוס של מאטיס

איקרוס של מאטיס הוא כולו לב. על רקע הצללית השחורה בולט הלב האדום- ליבו של איקרוס.

אין בו רהב. נראה כי הוא שלם עם ניסיונו הנועז לגעת בשמש היוקדת. הוא הלך אחרי צו ליבו. בהכנעה ובשקט משלם את המחיר. איקרוס שקוע בכחול האינסופי מוקף בכוכבי השמים. הדרמה פינתה מקומה לפיוט. מותר להם לצעירים ללכת אחרי צו ליבם. אחרת, כנראה, שהם לעולם לא יגיעו. חכמת חיי המושכלת יכולה לפעמים לנוח.

את הפוסט הזה אני מבקשת להקדיש לבתי, עדן. כשיש רוח טובה היא מרחפת תלויה בין שמים לארץ ואני נשארת על החוף – קצת דואגת.