באטיק – חוזרים אליו שוב

בואי נודה על האמת: זמן של קיץ הוא זמן של צו שמונה. מתגייסים לתרום למאמץ כנגד השעמום של הנכדים, למרות שחשוב גם קצת להשתעמם. זו משימה מורכבת במיוחד לקראת סיום החופש כששעות המסך שברו כל שיא אפשרי. לכן אני מציעה לחזור למלאכת יד ישנה נושנה – באטיק.

ולמה דווקא באטיק?

כי מבלים את רוב היום בים בחיפוש אחר חלוקי נחל, צדפים, פיסות עצים או כל דבר מעניין וקטן אחר שנפלט אל החוף. כי כל עונה מזמנת פעילות משלה. כי יש לפעילות ניחוח נוסטלגי מתוק: גם אנחנו בנעורינו יצרנו באטיק, אחר כך עם הילדים ועכשיו עם הנכדים. הרצף הזה קסום בעיני. כי נכדינו התרחקו מהדברים הפשוטים, מתהליכים קצת יותר איטיים, מהלא מתועש, ממגע עם חומר וצבע. כי זה מתאים כמעט לכל הגילאים ובטוח שלכל המגדרים. כי התוצרים תמיד מפתיעים ובלתי צפויים וזה משמח ומסקרן גם אותנו. כי זה תמיד מצליח!

מה עשינו?

1. ירדנו מיכאלה, אלכס ואני לים בשעות מוקדמות ואספנו חלוקי נחל קטנים ועוד כל מיני דברים קטנים שנפלטו לחוף. בצהרים כשהחום כבר בלתי נסבל, טבילה אחרונה והביתה.
2. לקחנו פיסת בד כותנה או טריקו בצבע לבן. אפשר ורצוי להשתמש בבד ישן. רק שיהיה לא יותר מ- 50% סינתטי. גזרנו ממנו ריבועים או מלבנים.
3. הרטבנו את הבד, כדי שהצבע יחלחל יותר טוב. עטפנו את חלוקי הנחל בבד וקשרנו חזק עם חוט שמשון או עם גומיות. חשוב לקשור חזק. כל המרבה בחלוקים הרי זה משובח.
4. ליפפנו את כל הבד בעוד כמה קשירות. הפכנו, למעשה, בד דו-ממדי לתלת ממדי שאוצר בתוכו סוד. (ועכשיו אני נשמעת לעצמי כמו אייל שני)
5. שפכנו לסיר גדול מאוד או גיגית 2 ליטר מים. הרתחנו את הצבע בסיר על פי הוראות היצרן. לבשנו כפפות לאטקס, כי הצבע מאד מלכלכך את הידיים.
6. הכנסנו את הבדים לגיגית והשרנו לחצי שעה. ערבבנו מדי פעם.
7. הוצאנו, סחטנו וגזרנו את החבלים. כשפתחנו את הבדים חיכתה לנו הפתעה. זה הרגע הכי כייפי בסיפור. תלינו את הבדים לייבוש בצל.

ניתן גם לצבוע חולצה אבל בעיני יותר מעניין לצבוע חתיכות של בד. זה מאפשר מגוון של קשרים ודוגמאות. זה גם מרגיש לא מחייב ואפשר לקשור בחופשיות כיד הדמיון הטובה.

כשיש המון בדים קטנים

מה עושים עם כל הבדים? מה שרוצים. מפיות, שמיכות לבובות, תמונות, סתם שומרים. אני בחרתי לתפור תיק. על החלוקים שנשארו אפשר לסמן X O ולהכניס לשקית קטנה משאריות בד צבוע. לפעמים הבאות שנלך לים. נוכל לסמן על החול גריד ולשחק.

על השיברוי

בזמן שהבדים מתייבשים על החבל ניתן לספר לנכדים על טכניקת השיברוי היפנית. משמעות השם ביפנית היא: "לסחוט, למעוך, ללחוץ", אותן פעולות שמבוצעות על הבד בתהליך הצביעה בכחול אינדיגו. לשיבורי מסורת ארוכת שנים במהלכה פותחו טכניקות רבות של קשירה. הקשירות השונות יוצרות אפקטים שונים. אחת מהן היא הקומו, קשירה סביב חלוקי נחל עגולים. טכניקה זו אומצה על ידי התנועה ההיפית בשנות ה-60 של המאה העשרים וזכתה לשם מערבי טאי & דאי. הכוכב של פסטיבלי הוודסטוק  בארצות הברית היה הטאי.

כאן המקום להבהיר לצעירים ששוגון אינה רק דמות משנית בסרטי אנימה יפניים, אלא כינוי למצביאים צבאיים ששלטו ביפן ביד רמה. הם שלטו מסוף המאה ה- 12 עד לסוף המאה ה-19, שזה לא כל כך מזמן. בתחילת תקופת שלטון זו נאלצו האיכרים הפשוטים להגיע לאדו, מקום מושבו של השוגון כדי להישבע לו אמונים. המסע נמשך ימים רבים והוקמו תחנות בהן יכלו העולים לרגל לנוח. סביב התחנות נבנו כפרים. אחד מהם הוא ארמיצו (Arimatsu). בכפר זה, נשים קשות יום אימצו טכניקות צביעה מסורתיות ששימשו בטקסים בודהיסטים כדי לחדש את בגדיהן הדלים. התחביב הלך והתפתח לכדי אומנות גבוהה ואף הפך למקור פרנסה. כיום, ארמיצו הפכה למרכז אליו נוהרים רבים. במיוחד בתחילת חודש יוני כשמתקיים בעיר פסטיבל שיברוי שאולי פעם עוד אגיע אליו.

אם הצלחת לעניין את הצעירים בנושא, שמרתי עבורם בפינטרס תמונות.

המשך חופש נעים!

נכדות: מיכאלה ואלכס לבית בר

צילום: עדן גרציאני